תורת השלמים על שולחן ערוך יורה דעה ק״צ

מהדורה: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ"ח

« תורת השלמים על שולחן ערוך יורה דעה קפ״ט תורת השלמים על שולחן ערוך יורה דעה קצ״א »

1 דיני כתמים ובדיקת האשה. ובו נ"ד סעיפים: דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה וחכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה אפילו לא הרגישה ואפי' בדקה עצמה ומצאה טהורה וצריכה הפסק טהרה שתבדוק עצמה ותמצא טהורה ואח"כ תמנה שבעה נקיים חוץ מיום המציאה כאלו ראתה ודאי וכמו שיתבאר לקמן סימן קצ"ו ואם הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום יש מי שאומר שהיא טמאה:

2 לא גזרו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דהיינו שהיא פחותה מי"ב אפילו הביאה שתי שערות וכן אפי' היתה יתירה מי"ב אם בדקוה ולא הביאה ב' שערות בין שהיא בתולה בין שהיא בעולה ואפילו אם ראתה כבר ב"פ אבל לאחר שראתה שלש פעמים חוששת לכתם:

3 היתה שופעת כמה ימים או שהית' מזלפת טיף אחר טיף בלא הפסק אינו אלא כראיה אחת עד שתפסיק אבל אם פסקה מעט וחזרה וראתה שלש פעמים אפילו ביום א' הרי זו מוחזקת בדמים וכתמה טמא ויש מי שאומר שאין כתמה טמא אלא א"כ ראתה דם שלשה וסתות ויש להחמיר כסברא הראשונה היא סברת רש"י ורשב"א והטור:

4 תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה ג"פ ופסקה מלראות שיעור שלש עונות שהם צ' יום חוזרת לקדמותה וכתמה טהור עד שתחזור ותראה שלש פעמים:

5 לא גזרו על הכתם אלא אם כן יש בו כגריס ועוד ושיעור הגריס הוא כט' עדשים ג' על ג' טור ושיעור עדשה כ"ד שערות אגור בשם מהרי"ל שהוא ל"ו שערות כמו שהן קבועות בגופו של אדם תשובת מהרי"ו סימן כ"ב וכל זמן שאין בו כזה השיעור אנו תולין לומר דם כנה הוא אף על פי שלא הרגה כנה אבל כשיש בו כזה השיעור אין תולין בכנה בין אם הוא מרובע או אם הוא ארוך ואם נזדמן לה גריס יותר גדול מזה השיעור משערין בו:

6 הא דבעינן שיעורא בין בכתם הנמצא על חלוקה בין בכתם הנמצא על בשרה וי"א שלא אמרו אלא בכתם הנמצא על חלוקה אבל כתם הנמצא על בשרה בלבד במקומות שחוששין להם אין לו שיעור:

7 אם הרגה פשפש או הריחה ריחו תולה בו עד כתורמוס פירוש מין ממיני הקטניות שהוא מר ובלע"ז לופינ"ו:

8 אם אין בכתם במקום אחד כגריס ועוד אע"פ שיש שם טיפין הרבה סמוכין זה לזה עד שאם נצרפם יש בהם יותר מכגריס טהורה שאנו תולין כל טיפה וטיפה בכנה עד שיהא בו כגריס ועוד במקום אחד וי"א דהני מילי כשנמצאו על חלוקה אבל אם נמצאו על בשרה מצטרפין לכגריס ועוד:

9 כתם הנמצא על בשרה שהוא ארוך כרצועה או עגול או שהיו טיפין טיפין או שהיה אורך הכתם על רוחב יריכה או שהיה נראה כאילו הוא ממטה למעלה הואיל והוא כנגד בית תורפה פי' גנאי הוא והוא כנוי לערוה טמאה ואין אומרים אילו נטף מן הגוף לא היה כזה:

10 כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו כיצד בדקה קרקע עולם או בית הכסא שאינו מקבל טומאה מרדכי הלכות נדה בשם סמ"ג וסמ"ק או כל דבר שאינו מקבל טומאה וישבה עליו ומצאה בו כתם וכן כתם שנמצא על בגד צבוע טהורה. לפיכך תלבש האשה בגדי צבעונין כדי להצילה מכתמים הרמב"ם ובגמ' פרק האשה:

11 לא בכ"מ שימצא שם כתם טמאה אלא במקום שאפשר שבא שם מן המקור כיצד נמצא על עקבה טמאה וכן אם נמצא על כל אורך שוקה ופרסותיה מבפנים והם המקומות הנדבקים זה בזה בעת שתעמוד ותדבק רגל ברגל ושוק בשוק וכן אם נמצא על ראש גודל רגליה וכ"ש על רגליה ממש ב"י בשם רשב"א וכן אם נמצא על ידיה אפילו על קשרי אצבעותיה שהידים עסקניות הן ושמא נגעו באותו מקום אבל אם נמצא על שוקיה ועל פרסותיה מצד חוץ או אפילו מהצדדין ואצ"ל למעלה מאותו מקום טהורה ואם יודעת שנזדקרה והגביהה רגליה למעלה טמאה בכ"מ שתמצאנו אפי' למעלה מהחגור בין מלפניה בין מלאחריה אפילו עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים ודוקא כשנמצא על בשרה לבד אבל אם נמצא על בשרה וגם על חלוקה אם עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים תולה בו בין שנמצא למטה מהחגור או שהגביהה רגליה ונמצא למעלה מהחגור הרמב"ן ורשב"א בד"א שכשנמצא הכתם על בשרה בלבד אינה תולה כשאין לה לתלות אלא בעסק הכתמים או בשוק של טבחים אבל אם יש מכה בגופה שיכולה לתלות בה שאפשר שיבא הדם ממנה תולה בה וטהור' ואם המכה בכתפה והכתם על יריכה במקום שאי אפשר לבא מהמכה טמאה:

12 נמצא הכתם על חלוקה למטה מהחגור או במקום החגור עצמו טמאה אפי' נמצא לצד חוץ ואין חילוק בין נמצא בחלוק לפניה או מאחריה או מן הצדדין מפני שהבגדים חוזרין הנה והנה ב"י בשם הראב"ד בס' בע"הנ ורשב"א בת"ה ואם עברה בשוק של טבחים טהורה אפילו נמצא לצד פנים ועל בשרה ואם נמצא על חלוקה בלבד מהחגור ולמעלה טהורה אפילו נזדקרה והגביהה רגליה ואפילו לא עברה בשוק של טבחים שאילו בא מן המקור היה נמצא על בשרה:

13 נמצא על בית יד של חלוקה אם המקום שנמצא בו הדם בבית יד מגיע עד בית תורפה טמאה אפי' אינה יכולה להגיע שם אא"כ תשחה הרבה ואם אינה יכולה ליגע שם כלל טהורה:

14 היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה בכל מקום שימצא בו טמאה מפני שהוא חוזר הילך והילך וכן הדין אם נמצא במעפורת שמכסה ראשה או שחוגרת בו רמב"ם ואם קשרה בו ראשה היטב וכשנעורה גם כן מצאתו קשור יפה אינה חוששת:

15 שתי נשים שכיסו ראשן בחלוק א' שתיהן טמאות ואם אחת כיסתה והאחרת לא כיסתה אף על פי ששתיהן לבשו החלוק ונמצא הכתם למעלה מהחגור אותה שכיסתה טמאה והאחרת טהורה:

16 אם יש לה מכה בצוארה ונמצא הכתם בחלוק אפילו למטה מהחגור שאי אפשר ליגע שם מהמכה אם פושטתו ומתכסה בו תולה במכתה שאני אומר נתהפך ובא לו שם:

17 מצאה כתם למעלה מהחגור וכתם למטה ממנו ויודעת שלא נזדקרה טהורה שאני אומר כמו שהעליון בא מעלמא כך בא התחתון בד"א כשיש בעליון כגריס ועוד או יותר שודאי מעלמא בא שהרי אין לתלותו בכנה אבל אם אין בו כגריס ועוד אין תולין אותו מעלמא דשמא דם כנה הוא ואם יש בתחתון כגריס ועוד שאין לתלות בכנה טמאה:

18 כיון שכתמים דרבנן מקילין בהם ותולה בכל דבר שיכולה לתלות כיצד שחטה בהמה חיה או עוף או נתעסקה בכתמים או ישבה בצד המתעסקים בהם או שעברה בשוק של טבחים ונמצא דם בבגדיה תולה בה וטהורה אפילו לובשת ג' חלוקים זה על זה ונמצא אפילו בתחתון טהורה אבל אם נמצא על בשרה אינה תולה אלא א"כ יש לה מכה בגופה אז תולה בה אפילו על בשרה אם הוא במקום שאפשר לדם לנטף משם ואפילו נתרפאת אם אפשר לה להתגלע ולהוציא דם ע"י חיכוך תולה בה ואע"פ שעכשיו עלה עליה קרום ואינה מטפטפת רשב"א ומרדכי וסה"ת וסמ"ג:

19 כשם שתולה בה כך תולה בבנה ובבעל' אם נתעסקו בכתמים או אם יש בהם מכה לפי שדרכם ליגע בה אבל אם היו עסוקים בדם ולא נמצא בהם דם אינו תולה בהם אא"כ היו עסוקי' בדבר שדרכו לינתז כגון שחיט' וכיוצא בה: הגה וה"ה אם שכבה במטה עם נשים שיש להם מכות בגופן תולה בהן כמו בבנה ובבעלה מרדכי הלכות נדה ובש"ד:

20 מי שרגיל לצאת ממנו דם דרך פי האמה ובשעת תשמיש נמצא בעד האשה דם תולה בבעלה:

21 היכא דאשתכח כתם בשיפולה ומאחורה ומכה איכא מקמא תליא בה דאפשר אדיתבה הך דבתרא אתא לקמה ונטפה בה מההיא מכה:

22 ספק אם עברה בשוק של טבחים או אם ישבה בצד המתעסקים בכתמים אינה תולה בהם במה דברים אמורים בעיר שהטבחים או המתעסקים בכתמים יושבים במקום ידוע אבל אם דרכם להתעסק כאן וכאן תולין אפילו מספק שמא נתעסקו במקום שעברה ולא הרגישה:

23 נתעסקה בדבר אדום ונמצא עליה כתם שחור או איפכא אין תולין בו במה דברים אמורים אדום בשחור ושחור באדום אבל אדום באדום ושחור בשחור אפילו אם אינו ניכר ממש שדומה לו תולה בו כגון שנתעסקה במי תלתן או במי בשר או בקילור אדום קצת תולה בו האדום:

24 נתעסקה בתרנגולת תולה בו אדום ושחור וכרכומי לפי שדם שחיטה אדום ודם איבריה שחור ודם בני מעיה כרכומי:

25 שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד שאין בו דם אלא כסלע ונמצא על כל אחת כסלע שתיהן טמאות:

26 נתעסקה בדם שאי אפשר שיהיה ממנו כתם אלא כגריס ונמצא עליה כשני גריסין הרי זה תולה כגריס בדם שנתעסקה בו וכגריס במאכולת אבל אם נמצא הכתם יותר מכשני גריסין טמאה: רמב"ם פ"ט ורשב"א ורא"ה בב"ה וה"ה ויש מחמירין ומטמאין בכל זה הרא"ש והטור ומכל מקום נראה דיש לסמוך אמקילין דבכתמים שומעין להקל:

27 נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טהורה שאני אומר כתם זה מעסק הכתמים הוא וכבר היה שם דם מאכולת פירוש דם כינה שנצטרף אליו עד שחזר ליותר מכגריס וכן אם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כשני גריסין טהורה: הגה ויש מחמירין ומטמאין ומכל מקום אם נתעסקה בדם ואינה יודעת בכמה אזלינן לקולא ואמרינן שהיה בדם כשיעור הכתם בית יוסף וכן כתב הרשב"א ורא"ש וטור ובל"ח כתב דדעת הרב דהכא מחמירין כ"ע וכמ"ש בס"ק ל"ז:

28 האשה שמצא' על חלוקה כשני גריסין וכינה מעוכה בו טהורה שהגריס הא' ודאי מכינה המעוכה בו והגריס השני אנו תולין אותו בכינה אחרת כיון שאין בו כגריס ועוד:

29 הרגה פשפש שאנו תולין בו עד כתורמס חזר כתורמס לשיעור הגריס לכל הדינים שאמרנו:

30 אינה צריכה להקיף פי' ענין הקפה הוא לדמות דבר לדבר הכתם לדבר שהיא תולה בו אלא תולה מן הסתם עד שתדע שזה שחור וזה אדום:

31 מצאה כתם ואין לה במה לתלות והדבר מסופק אם הוא דם או צבע מעברת עליו ז' סמנים אם עמד בעיניו הרי זה צבע וטהורה ואם אינה מעברת עליו טמאה מספק ועכשיו אין לנו העברת ז' סמנים מפני שאין אנו בקיאים בקצת משמותם:

32 האשה שהיתה עוסקת במלאכתה ונמצא דם במקום שעברה על דבר שהיה בדוק לה מתחילה והוא מקבל טומאה ד"ע בד"מ וכ"ה ברא"ש פרק האשה ורשב"א סוף שער ד' ותוספות ריש דף נ"ח תחזור להתעסק כמו שעשתה אם יזדמן שתעבור על המקום שנמצא בו הדם טמאה ואם לאו טהורה:

33 האשה שבדקה עצמה בעד פי' סמרטוט מענין וכבגד עדים כל צדקותינו ישעיהו סד:ה הבדוק לה ונמצא עליו אפי' טיפה כחרדל בין עגול בין משוך טמאה ולא עוד אלא אפילו נמצא על הכתם מאכולת מעוכה טמאה וכן הדין כשבדקה בו והניחתו בקופסא ואחר שעה בדקה אותו ומצאה עליו דם כל שהוא בין משוך בין עגול טמאה:

34 בדקה עצמה בעד הבדוק לה והניחתו תחת הכר או תחת הכסת ולמחר נמצא עליו דם אם משוך טמאה שחזקתו מהקינוח ואם עגול ואין בו כגריס ועוד טהורה שאין זה אלא דם מאכולת שנהרגה תחת הכר: הגה וה"ה אם הוא יותר מכגריס ויש מקום לתלות בו ב"י כמו שנתבאר לעיל באיזה דבר תלינן כתם:

35 בדקה עצמה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר נמצא עליו דם אם משוך טמאה אפילו בכל שהוא ואם עגול טהורה אם אין בו כגריס ועוד ויש אומרים שאף עגול טמא בכל שהוא הגה וכן עיקר:

36 בדקה עצמה בעד שאינו בדוק לה אפילו הניחתו שמור בתיבתה ומצאה עליו דם אינה טמאה אלא אם יש בו כגריס ועוד טור בשם הרא"ש וע"פ: הגה ודוקא בעד בינוני דהיינו שאין חזקתו בדוק ולא מלוכלך ד"ע אבל אם בדקה עצמה בעד שחזקתו מלוכלך כגון שלקחה עד ממקום שדמים מצויין שם שחזקתו שכבר היו בו כתמים ובדקה עצמה בו ונמצא עליו כתם טהורה אפילו יותר מכגריס כן משמע מהריטב"א שהביא ב"י:

37 בדקה עצמה בעד שאינו בדוק לה וטחתו בירכה ואח"כ נמצא עליו דם אפילו כגריס ועוד טהורה: הגה וכל שכן אם הניחתו אחר הבדיקה במקום שיש לתלות הכתם דטהור אפילו ביותר מכגריס ד"ע וב"י אבל הניחתו במקום שאין דם שכיח טמאה אם הוא יותר מכגריס:

38 איזהו עד הבדוק כל שבדקתו בין היא בין חברתה ולא נודע שנכנס בו כתם ולא העבירתו בשוק של טבחים ולא בצד המתעסקים בכתמים הרי זה בחזקת בדוק:

39 אין האשה טמאה משום כתם שמצאה בחלוקה אלא אם כן היה בדוק לה קודם שלבשתו אבל אם אינו בדוק קודם שלבשתו ולבשתו בלא בדיקה ומצאה בו כתם טהורה:

40 בדקה חלוקה ופשטתו ומצאה טהורה והשאילה לחברתה ולבשה ומצאה בו כתם הראשונה טהורה והשניה טמאה:

41 לבשה חלוקה הבדוק לה ופשטתו והשאילתו לישראלית נדה או לעובדת כוכבים שהגיע זמנה לראות וראת' פעם א' אע"פ שאינה רואה בימי השאלת החלוק ואחר כך נמצא בו כתם תולה בהן וטהורה והוא הדין אם בדקתו והשאילתו להן ואח"כ לבשתו היא ומצאה בו כתם שתולה בהן זהו פי' רש"י ורמב''ם וטור ואפילו היא בספירת שבעה נקיים וע"ל סי' קצ"ו דבג' ימים הראשונים של ז' נקיים אין מקילין בכתמים לתלות בדבר אחר:

42 השאילתו לקטנה שלא ראתה מעולם ולבשתו קטנה זו לאחר שנבעלה קודם שחיתה המכה או שהשאילתו לנערה שלא ראתה ולבשתו תוך ארבעה לילות לבעילתה או שהשאילתו ליושבת על דם טוהר תולה בהן ואפילו בזמן הזה ראב"ד וטור בשם י"א וה"ה ור' ירוחם לדעת רמב"ם ורא"ה בב"ה וכן אם השאילתו לסופרת ז' שלא טבלה תולה בה ובעלת החלוק טהורה וחברתה ששאלתו מקולקלת:

43 השאילתו לבעלת הכתם בין שהיתה יושבת כבר על הכתם קודם שאלה בין שראתה כתם בחלוק אחר לאחר ששאלה את זה אין תולות זו בזו ולא זו בזו ושתיהן צריכות לחוש וכל שכן אם השאילתו לטהורה וחזרה ולבשתו ששתיהן צריכות לחוש טור וכן מורים בפשיטות בש"ס ופוסקים טובי זימני:

44 לבשה חלוק בימי נדתה ולא בדקתו ולבשתו בימי טהרתה ונמצא בו כתם תולה שמימי נדותה הוא:

45 לבשה חלוק קודם שהיתה מעוברת ואחר שנתעברה לבשתו בלא בדיקה ומצאה עליו כתם תולה בלבישת הימים שלא היתה מעוברת וכן המניקה תולה בעצמה כמו שתולה בחברתה וכן זקנה תולה בעצמה בימים שלא היתה זקנה ב"י בשם הרשב"א:

46 חלוק שלבשתה בימי נדתה ונתכבס וחזרה ולבשתו בזמן שהיא טהורה בלא בדיקה אם נתכבס על ידי ישראלית ואינה בפנינו לשאול חזקה בדקתו בשעת כיבוס ואינה תולה בה ואם היא בפנינו ואומרת שלא בדקתו תולה לומר שמתחילה היה ולא עבר על ידי הכיבוס ואם נתכבס ע"י שפחה או עובדת כוכבים אפילו אינה לפנינו תולה לומר שמתחילה היה ואם אפשר לעמוד על הברור כגון שמכרת במראיתו אם מקדיר דהיינו שנכנס לתוך הבגד בידוע שקודם כיבוס היה ואם מגליד דהיינו שאינו נכנס לתוך הבגד בידוע שאחר כיבוס היה ואם אינה בקיאה בכך חוששת להחמיר דעת הראב"ד:

47 לבשה חלוק הבדוק לה ופשטתו וכבסתו והשאילתו לחבירתה ונמצא עליו כתם אם מגליד בידוע שמהשניה היא והיא טמאה והראשונה טהורה ואם הוא מקדיר בידוע שמהראשונה היא והיא טמאה והשניה טהורה:

48 ב' נשים שלבשו חלוק אחד בדוק ונמצא בו כתם אם הוא מהחגור ולמטה לשתיהן שתיהן טמאות ואם הוא למעלה מהחגור לשתיהן שתיהן טהורות היתה אחת ארוכה ואחת קצרה אם הוא מהחגור ולמטה לארוכה כשם שהוא לקצרה שתיהן טמאות ואם הוא מהחגור ולמטה לקצרה ולמעלה מהחגור לארוכה קצרה טמאה וארוכה טהורה במה דברים אמורים כשלא פשטו אותו בלילה לכסות בו את ראשן אבל אם כיסו בו את ראשן שתיהן טמאות כיסתה אחת מהן את ראשה ולא השניה אותה שכיסתה את ראשה טמאה וחבירתה טהורה:

49 שלש נשים שלבשו חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד זו אחר זו ואח"כ נמצא עליו כתם כולן טמאות והוא שיהא הספסל מדבר המקבל טומאה במה דברים אמורים בזמן שכולן שוות אבל אם היתה אחת מהן ראויה לראות יותר מחברתה כגון שהיא זקנה או מעוברת או מניקה או שלא ראתה דם מימיה אע"פ שנשואה אותה שאינה ראויה לראות תולה בראויה:

50 שלש נשים שישנות במטה אחת ומשולבות פי' תכופות ודבוקות יחד כשליבות הסולם שרגליהן מעורות זו בזו ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות ואם אינן משולבות זו בזו ונמצא דם תחת האמצעית כולן טמאות נמצא תחת הפנימית היא והאמצעית טמאה והחיצונה טהורה. נמצא תחת החיצונה היא והאמצעית טמאה והפנימית טהורה במה דברים אמורים כשעלו דרך מרגלות המטה אבל אם עלו דרך החיצונה כולן טמאות שאולי דרך עברתה נטף ממנה והני מילי כשלא נמצא על סדין העליון טור בשם הרא"ש אבל אם נמצא בו בין כך ובין כך כולן טמאות מפני שהוא עשוי להתהפך אילך ואילך:

51 כל זה מיירי שלא בדקה שום אחת מהן או שבדקו שלשתן ומצאו טהורות אבל אם בדקה אחת או שתים ומצאו טהורות הן טהורות והאחרת שלא בדקה טמאה ואם בדקה גם השלישית ומצאה טהורה כולן טמאות ואם בדקה אחת ומצאה טמאה האחרות שלא בדקו תולות בה והן טהורות בדקו שתים ומצאו טמאות הן טמאות והג' טהורה מפני שתולה בהן והא דתלינן באותה שמצא טמאה לטהר האחרת וכן הא דמטהרינן לאותה שמצאה טהורה דוקא שקנחה עצמה בעד שבידה מיד תיכף למציאת הדם אבל אם שהתה כדי שיעור בדיקה דהיינו כדי שתקנח בחורין ובסדקים אין הבדיקה מועלת לטמאה לטהר האחרת ולא לטהורה לטהר עצמה:

52 במה דברים אמורים כשכולן שוות אבל אם אחת ראויה לראות יותר מחבירתה שאינה ראויה תולה בראויה כיצד אחת זקנה שעברו עליה שלשה עונות ולא ראתה ואחת ילדה זקנה טהורה וילדה טמאה אחת מעוברת שהוכר עוברה ואחת שאינה מעוברת מעוברת טהורה ושאינה מעוברת טמאה אחת בתולת דמים שלא ראתה מעולם ואחת שראתה שלא ראתה טהורה ושראתה טמאה אחת מניקה ואחת שאינה מניקה מניקה טהורה ושאינה מניקה טמאה. וכשם שתולה בחברתה כך תולה בעצמה שאם לבשה חלוק בזמן שאינה מעוברת ואח"כ לבשתו בזמן שהיא מעוברת ונמצא עליו דם תולה בימים הראשונים שלא היתה מעוברת וכן מניקה וזקנה וטהורה ואם היו כולן שוות מניקות או זקנות או אחת זקנה ואחת מניקה אין תולות זו בזו היו שלשתן ערומות ערות ושוכבות על המטה או יושבות על הספסל כאחת ונמצא דם תחת אחת מהן אפילו תחת האמצעית כיון שכל אחת מכרת מקומה אותה שתאמר ברי לי שלא באתי למקום שנמצא הדם טהורה ואם נמצא ביניהן השתים שנמצא ביניהן טמאות והאחרת טהורה ואם עלו דרך החיצונה ונמצא תחת החיצונה כולן טמאות תחת האמצעי' אמצעית ופנימית טמאות והחיצונות טהורה תחת הפנימית היא לבדה טמאה ושתים החיצונות טהורות ואם היו להן עסק לצד פנים שדרכן לקרב לצד הפנימי כגון שהן טוחנות ברחיים ונמצא דם תחת הפנימית שתים הפנימיות טמאות ואם נמצא תחת החיצונה היא טמאה ופנימית טהורה שאין פנימית דוחקת לבא לצד החיצונה:

53 הא דאמרינן נמצא דם בחלוק או מטה או ספסל כולן טמאות אם נתעסקה אחת בכתמים כולן טהורות שכולן תולות בה והיא תולה בכתמים:

54 אין בכתמים משום וסת כיצד מצאה כתם בר"ח אפילו שלש פעמים לא קבעתו ולא עוקרתו חוץ מכתמי עד הבדוק לה שהם מטמאים בכל שהן והרי הן כראיות לכל דבר:

פירוש תורת השלמים על שולחן ערוך יורה דעה ק״צ

1 שהיא טמאה. וכתב הרמב"ם בפרק ט' מהא"ב וטומאה זו מספק שמא כתם זה מן החדר הוא בא וכתב הכ"מ קשה לי הא ספק ספיקא הוא והו"ל למשרי ספק מגופה ספק שלא מגופה ואת"ל מן גופה ספק מן החדר ספק מן העליה וטהור וי"ל דאע"פ כן החמירו בו חכמים משום דאיסור חמור הוא וכן משמע בש"ס דנדה דף י"ט ע"א להחמיר על דברי תורה פירש"י שלא להקל בנדה גמורה ועי"ל שמאחר שאין לה דבר לתלות בו החמירו כאלו הוא מגופה ודאי ואין כאן אלא ספק אחד עכ"ל והט"ז כתב די"ל דכיון דרוב דם שיוצא מן האשה בא מן המקור לא נחשב זה לספק כלל ואין להקשות ממ"ש רמ"א ספק ספיקא בסימן קפ"ז סעיף ה' דהתם יש מכה ואפשר שהוא מן הצדדים ועל זה קאי הספק ספיקא עכ"ל דבאמת מדברי רמ"א לעיל סימן קפ"ז משמע דספק ראשון הוא שמא בא מן הצדדים ולא מחמת מכה דאל"כ הכל שם חדא ספיקא הוא אי מחמת המכה או לא ואין כאן תרי ספיקות להקל כלל אבל לענ"ד נראה דה"ט דהוי ספק ספיקא משום דאיתרע לן רובא כיון דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש ממקור לכן הוה ספק ספיקא גמור וכה"ג מבואר בש"ס דכתובות דף ט"ז ובב"ב דף צ"ט ומהאי טעמא חשיב הכא ג"כ ספק ספיקא כיון דרוב נשים מרגישין בעצמן אם רואות דם איתרע לה רובא והוי ס"ס גמור אי לאו מטעמים שכתב הכ"מ וק"ל:

2 יש מי שאומר שהיא טמאה. אף שבב"י לא נמצא מי שחולק בזה מ"מ כ' בלשון ויש מי שאומר לפי שלא מצא הדבר בשום פוסק רק בת"ה לכן כתב בשם יש מי שאומר וכן הוא דרכו בש"ע כמ"ש הסמ"ע כמה פעמים ונראה דבהני נשים שהן בחזקת מסולקת דמים כגון מעוברת ומניקה דאפילו נפתח מקורה טהורה אף אם לא מצאה כלום וכן יש להוכיח מדברי מהרא"י שהביא בת"ה שם סימן רמ"ז כיון דהרגשה סברא דאורייתא הוה כלמ"ד וסתות דאורייתא דאפילו בדקה ומצאה טהורה טמאה כדאיתא בפרק כל היד עכ"ל ומבואר להדיא בש"ס דנדה דף ט' דאפילו למ"ד וסתות דאורייתא לא בעי בדיקה בימי עיבורן וא"כ ה"ה הכא ודוק היטב וכל זה אם לא מצאה כלום אבל אם מצאה מראה לבן וכיוצא בו משאר מראות הטהורין אף שהרגישה טהורה בכל ענין כמבואר לעיל ריש סי' קפ"ח:

3 לא גזרו בתינוקת. משמע אפילו א"א לתלות בדבר אחר וכ"כ הל"ח ודלא כמשמע קצת מלשון רש"י שם בתחלת פירושו ע"ש:

4 מי"ב שנה ויום אחד. ש"ס ופוסקים ועיין בא"ה סימן קנ"ה:

5 בין שהיא בעולה. וכתב מהרש"ל והאידנא כל אשה שיש לה בעל חוששת לכתמיה ואפילו היא קטנה שהרי אפילו לדם בתולים מונה ז' נקיים ואין להקל מן המנהג ועיין בש"ך שהשיג עליו דאין להחמיר אף בזמן הזה בשום ענין בקטנה בכתם שלה אפילו נמצא על בשרה כמשמעות הפוסקים:

6 אבל אם פסקה מעט. בין שהיא מזלפת או שופעת מ"מ כיון שיש הפסק מקרי שתי ראיות וכן משמעות הש"ס וכתב הט"ז ודלא כב"ח ואחריו נמשך הש"ך ואף שבנה"כ השיג על הט"ז בזה מ"מ אין דבריו מוכרחים וברורים כלל וע"ש:

7 כד' שערות. דהיינו ארכה כצמיחות שתי שערות רחבה כצמיחות שתי שערות דהיינו צמיתחות עיין פרישה דגם יניקת השערות שבצדדים קאמר המקומות של שערות עצמן נמצא דט' עדשים שבכל עדשה ד' שערות הם ביחד ל"ו שערות דהיינו ששה שערות על ששה במרובע נמצא שבכל עדשה יש מקום לצמיחות ד' שערות וכן משמע להדיא מלשון הברייתא דתורת כהנים פ' תזריע והוא פי' המשנה פ"ו דנגעים וכמ"ש הרמב"ם שם בפי' המשניות שלו ובפ"א מהלכות טומאת צרעת וכן מבורר שם בכ"מ והדרישה בסימן זה וזה הוא כוונת הש"ע כאן ושאר כל הפוסקים והארכתי בכל זה לפי שראיתי שבסוף ספר תוט השני סימן צ"ז שכתב וז"ל תמן תנינן בריש פ"ו דמסכת נגעים גופה של בהרת כגריס הקלקלי מרובע מקום הגריס ט' עדשות מקום עדשה ד' שערות נמצא שלשים ושש שערות ע"כ ונ"ל דעל כרחך לא בא לומר כמו שיעור המקום שעומדים יחד בגוף אדם דהא אם עומדין במרובע וי"ו שערות באורך ו' שערות יהיה המקום שסובלין ה' על ה' עדשות שהוא כ"ה עדשות אלא על כרחך ה"ק נמצא אם תחשוב לכל עדשה ד' שערות הם יחד ל"ו אף כי באמת לא יותר הם מי"ו שערות ד' על ד' והרמב"ם פ"ק דטומאת צרעת כתב נגעי צרעת כגריס וכו' ל"ו שערות שש שערות אורך ושש שערות רוחב וכו' ודוקא מרובע כמבואר שם ברפ"ד ז"ל צרעת הבתים וכו' ובפי"ט מהא"ב גבי כתמי נדה וכו' אבל לא זכר מספר השערות רק הב"י כתב לה בספרו ביו"ד סי' ק"ץ ולא הרגיש שום פוסק מאחרונים בדבר זה ולע"ד נ' דצריך לפנים ולפני ולפנים עכ"ל חוט השני מבואר מדבריו שהבין דהא אמרינן דעדשה הוא ד' שערות היינו רק בריוח שבין ד' שערות בלא צמיחת ויניקת השערות עצמם לכן כתב דהם לא יותר מי"ו שערות ד' על ד' לכן מתמיה על רמב"ם וכל האחרונים שלא הרגישו בזה אבל באמת שגג בכל זה וגם לשון המשנה אינו מפורש כדבריו וגם התורת כהנים אלא כמ"ש והוא פשוט ויתיישב הכל על נכון וזו אין צריך לפנים:

8 וכל זמן שאין בו כזה השיעור. דהיינו כגריס ועוד:

9 בין בכתם הנמצא על בשרה. מדהביא הב"י דעה זו בסתם משמע שכן עיקר כדרכו בש"ע וכן מבואר בדבריו בסעיף ח' וכן הכריע הב"ח דאף על בשרה צריך שיעור אך דטיפין טיפין מצטרפין כדבסמוך סעיף ל"ח והוא דעת הרמב"ן והרשב"א והראב"ד והטור ותוספות והש"ך כ' וז"ל ולפענ"ד אין להקל כלל דבש"ס דף נ"ח ע"א גבי דלמא עביד כרצועה משמע כהרמב"ם דאל"כ תקשה מאי ארי' התם על בשרו ספק טמא על חלוקה ספק טהור הא על חלוקה נמי כתם ארוך מצטרף כדאיתא בברייתא ובטור לעיל סעיף ה' ודוק וכ"כ התוספות והרא"ש עכ"ל ואין דבריו ברורים ומוכרחים כלל הנה מ"ש שמשמעות הש"ס כהרמב"ם דאל"כ תקשה מאי אריא וכו' אלא לא ידעתי מאי קושיא הא עיקר ברייתא זו קאי בעברה בשוק של טבחים או מחגור ולמעלה ולכך דוקא על בשרה טמא משא"כ על חלוקה וכדאיתא להדיא שם בש"ס דף נ"ז ע"ב רק דמל' הברייתא דקתני יתור לשון קאמר דאתא לאתויי טיפין טיפין ועל זה שפיר משני דלמא לאתויי דעביד כרצועה וכן מבואר בספר בעל הנפש להראב"ד והמ"מ פ"ט מהא"ב שהגירסא שלפניהם היה להדיא מאי לאו לאתויי וכן מוכרח כמ"ש וכן משמעות הרא"ש ובלא"ה לא קשה מידי דהא הרא"ש שהוא כדעת הרמב"ם לדעת הש"ך כתב ג"כ דהאי שינויא דיחוי בעלמא הוא דברצועה אין בו שום דבר חידוש ע"ש. ואדרבה משמעות הש"ס לכאורה דלא כרמב"ם ותמיהא לי טובא לפי מ"ש המ"מ בפ"ט מהא"ב דטעם הרמב"ם משום דפחות מגריס ועוד ספק הוא ועל בשרה ספק טמא וא"כ מאי מקשה הש"ס שם בדף נ"ז ע"ב על בשרה ספק טמא היכי דמי וכו' הלא יכולין לאוקמי בפשיטות בפחות מכגריס וצ"ע אכן לפי טעם ההגהות שכתבו הטעם משום דגוף בדוק הוא אצל דם מאכולת לק"מ דמשום דא"כ לא מקרי ספק כלל אלא ודאי טמא הוא גם מ"ש הש"ך שכן משמעות התוספות והרא"ש הנה באמת משמעות התוספות והרא"ש להיפך וכמ"ש ג"כ הב"י והב"ח וגם דברי הרא"ש אפשר לפרש כדעת התוס' וכמ"ש הב"ח וכן נ"ל עיקר כדי להשוות דעת הטור עם דבריו שנמשך אחריו בכל מקום ואין לזוז מפסק הב"ח כי בכתמים שומעים להקל:

10 אם הרגה פשפש. שקורין בל"א וואנץ או הריחה לריחו תולה בו עד כתורמס ופי' של תורמס מבואר בביצה דף כ"ה בפי' רש"י מין קטנית עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה ושמעתי מלועז א' שהוא מה שקורין טורמיזין בלע"ז והוא רחב כמו מטבע שקורין במדינתנו בל"א הלבין פצין וכתב הט"ז והש"ך דבמקומות שהפשפש והרחש מצוי תולין בה עד כתורמס אע"פ שלא הרגה כי בכתמים שומעין להקל ועיין עוד דבריהם באורך:

11 וי"א דה"מ. עיין מ"ש ס"ק ט':

12 הנמצא על בשרה. עיין בב"ח מה שהאריך להתמיה על המחבר בזה וכל דבריו אינם אלא דברי שגגה כמ"ש הש"ך ודברי הש"ע פשוטים ונכונים עיין בו:

13 דבר שאינו מקבל טומאה. אפילו אם השיעור גורם להם כגון שהוא פחות מג' על ג' כמבוארים הדינים אלו בהרמב"ם הלכות כלים וכתבו התוספות והרא"ש דאם הוא דבר שמקבל טומאת נגעים מקבל ג"כ כתמים אע"פ שאינו מקבל שאר טומאה ועיין בש"ך וא"כ לפ"ז אפשר דבבית מקום שמקבל הטומאה דנגעי בתים ג"כ מקבל כתמים ועיין ברמב"ם פ"ה מטומאת צרעת:

14 לפיכך תלבש האשה בגדי צבעונין. הרמב"ם כתב לפיכך תקנו חכמים שתלבש צבעונין ולפי שהב"י מתמיה על דבריו שכתב לשון תקון והוא לכאורה נגד משמעות הש"ס ואף שהב"י חוזר ומתרץ דבריו מ"מ אין דבריו מוכרחים לכן השמיט הרב הלשון תקנו וכו' ורק דרך עצה טובה קאמר שתעשה האשה כדי להצילה מכתמים:

15 ותחבק רגל ברגל. וזו פירוש של מקום חבק שבש"ס ר"פ הרואה כתם כמ"ש הטור והרמב"ם ואיתא עוד שם בש"ס וחבק עצמו כלפנים וכ' הב"י דנראה דמקום חבק קרי למקום המדובק ממש וחבק עצמו היינו מקום גבול סוף מקום חבק מצד זה ומצד זה שהוא נראה מבפנים ומבתחוץ וקאמר דהוי כלפנים ומ"מ יש לתמוה למה לא הזכירו הרמב"ם ורבינו הטור וחבק עצמו כלפנים עכ"ל והוא עצמו השמיטו כאן בש"ע וכתב כלשון הרמב"ם והטור:

16 וכ"ש על רגליה ממש. הב"ח השיג בזה על הב"י ועיין ש"ך וט"ז שדעתם מסכימים לדעת הב"י אך בנמצא על שאר ראשי אצבעות של רגל כ' הט"ז דיש להקל ואפשר שגם הב"י מודה לזה ואף שבש"ך בשם הדרישה כ' דיש להסתפק בדבר מ"מ אין להחמיר בכתמים כ"כ:

17 ואם יודעת שנזדקרה. דהיינו כגדי רגליה למעלה וראשה למטה לכן טמאה בכל מקום שתמצאנו ממשמעות לשון המחבר והטור שכתבו בכל מקום משמע דאף אם נמצא על שוקה ועל פרסותיה לצד חוץ ג"כ טמאה ובאמת הוא נגד הסברא דמה בכך שנזדקרה מ"מ איך אפשר לדם לבא לצד חוץ ודרך הדם להיות שותת ויורד כשנזדקרה כמ"ש הרשב"א עצמו כמבואר בב"י ובש"ס פ' הרואה כתם לא קאמר אלא שאף למעלה מהחגורה טמאה שוב ראיתי במקור הדין בל' הרשב"א בתה"ק בית שביעי ושער רביעי כתב וז"ל בד"א בשלא נזדקרה אבל אם ברי לה שנזדקרה והגביה רגליה למעלה וראשה למטה הרי חזר למעלה כלמטה והרי חוששת לכתם שנמצא על בשרה בין בגבה בין בכריסה בין בחלוקה עכ"ל הרי להדיא מבואר מדבריו דלמעלה כלמטה ואינה חוששת רק שכנגד המקור בגבה ובכריסה משא"כ מן הצדדים לצד חוץ ליכא למיחש ועל דרך זה יתפרשו דברי המחבר והטור ומ"ש אפילו למעלה מהחגור וכו' הוא פי' של וכל מקום וק"ל וכן מבואר מל' הראב"ד בספר בעל הנפש דף נ"ט ע"ש:

18 אבל אם יש מכה בגופה. וע"ל סימן קצ"ו סעיף י':

19 ואם המכה בכתפה. וכן אם המכה בצוארה במקום שאי אפשר לנטף משם על ירכה אף אם היא שוחה כגון מן הצדדים וכיוצא בו ג"כ דינא הכי אלא דנקט כתפה שהוא מילתא דפסיקתא וכן מבואר מדברי הב"י והב"ח ד"ה אין מחזיקין וכו' ועיין בסמוך סעיף ט"ז ס"ק ך':

20 שתיהן טמאות. הלבוש כתב הטעם וז"ל דהא ודאי ממקור של א' מהן בא וכל אחת עומדת בספק דאורייתא עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו כלל דהא כתמים דרבנן כמ"ש הוא עצמו בסימן זה כמה פעמים אבל באמת דכל כי האי גוונא שאי אפשר לתלות באחת יותר מחברתה אפילו באיסור דרבנן לא מתירינן מטעם ספיקא דרבנן וכה"ג מבואר בש"ס דפסחים דף י' ובי"ד סי' קי"א לענין שני קדרות של היתר שנפל איסור לתוך א' מהן וכ"כ הוא עצמו בסעיף ל"א וע"ש בש"ך ס"ק י"ט ואם יש לחלק בין אם באות לשאול בבת אתת או לא עיין בס"ק כ"ד:

21 אם יש לה מכה בצוארה. כתב הש"ך היינו בצדדי צואר שאז אי אפשר ליגע שם מהמכה אם לא ע"י שפושטת ומתכסה בו אבל בצואר ממש בלאו הכי תולה בה עיין מ"ש ס"ק י"ח כדאיתא בש"ס ופוסקים וכ"כ ב"י בד"ה אין מחזיקין כו' עכ"ל ובחנם כתב כן דאפשר לומר דהכא מיירי אפילו באמצע צואר מ"מ כיון שמיירי בלילה שהיא ישנה ולא היתה שוחה אם כן אי לאו שפושטת ומתכסה לא היה שייך למתלי בצוארה כמו בכתפה וכה"ג כתב הב"ח ס"ק כ"א וזה ג"כ כוונת הב"י שלא כתב כן גבי דין זה רק אח"כ בד"ה אין מחזיקין וק"ל:

22 ויודעת שלא נזדקרה. אבל מסתמא אמרינן שנזדקרה ולא דמי לדלעיל סעיף י"א דבעינן דוקא שיודעת שנזדקרה אבל מסתמא אין חוששין שמא נזדקרה דשאני הכא שיש בה עוד ריעותא אחרת בכתם התחתון אם רצונו לומר לא נזדקרה ומעלמא אתא ואא"כ נתלה גם בכתם התחתון בזה לומר שזה בא מעלמא ובבת אחת נתלכלכו הוי להו שתי תלויות לקולא וכולי האי לא מקילינן עכ"ל הלבוש:

23 אלא אם כן יש לה מכה בגופה. וכתב הרב בתשובה סי' צ"ז דאשה שיש לה מכה אך שנמצא עם הכתם מראה לבן או ירוק כיון דמראה לבן וירוק מגופה אתי גם האדום תלינן דמגופה אתא ולא תלינן בדם מכתה ע"ש התשובה באורך והט"ז ס"ס זה השיג עליו ודעתו להקל בכיוצא בזה וכן הסכמת הש"ך בס' נה"כ וע"ש:

24 ולא נמצא בהם דם. ולא נודע שנמצא בהם דם לאחר התעסקם בדם אבל אם היה נודע שהיה נמצא בהם דם אע"פ שעכשיו אין בהם דם תלינן שבשעת שנגעה בהם היה בהם דם. ב"ח וש"ך:

25 שתיהן טמאות. אפילו נתעסקו בזה אחר זה והטעם כמו שכתבתי לעיל ס"ק י"ט וכתב הב"ח דדוקא בבא לישאל בבת אחת אבל בזה אחר זה מטהרין שניהם וכמו בשני שבילין כמבואר בפסחים דף י' והט"ז האריך להשיג על הב"ח בדין זה ופסק דבכל ענין שתיהן טמאות והש"ך בנה"כ תופס עיקר כדברי הב"ח ודוחה כל דברי הט"ז וכן נראה עיקר דבכתמים שומעין להקל. ועיין מ"ש הש"ך בסימן קי"א ס"ק י"ט:

26 ומ"מ נראה דיש לסמוך אמקילין. וכן בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד ג"כ יש לסמוך אמקילין בזה דחד טעמא הוא דמאי לי בנמצא כגריס ועוד ולא נתעסקה אלא בפחות מכגריס או נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כשני גריסין דבתרווייהו יוכל לצרף אליו דם מאכולת ואף דכ' הרב סתם בסמוך דין כ"ז דיש מחמירין לא קאי רק אאם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כשני גריסין אבל בנמצא עליו כגריס ועוד ודאי דדעתו להקל כמו בדין זה וכ"כ המעדני מלך דף רפ"ו ע"ב והוא פשוט:

27 ויש מחמירין ומממאין. המע"מ והדרישה והב"ח והש"ך והט"ז השיגו על הב"י בזה וכתבו דליכא מאן דמטהר בהא ובטור יש נוסחא מוטעת עיין דבריהם באורך:

28 האשה שמצאה על חלוקה. מ"ש הש"ך בזה ס"ק ל"ח וז"ל אע"ג דלעיל ס"ט כו' הוא טעות סופר דלא נמצא כלל בסעיף ט' מזה וצ"ל סעיף כ"ו וכ"ז וכל דברי הש"ך בזה הם פשוטים ואך למותר:

29 ואם אינה מעברת עליו טמאה מספק. כ"כ הרשב"א והראב"ד והשיגו על הרמב"ם שמשמע מדבריו דטהורה מספיקא והמ"מ בפ"ט מהא"ב כתב דגם דעת הרמב"ם להחמיר מספק דכיון דאפשר לברור אם הוא דם או צבע אין זה נקרא ספק עכ"ל משמע דהיכא דא"א בבדיקה כ"ע מודו דהוי ספק דרבנן ולקולא וכן הוא דעת הרשב"א והראב"ד וכל זה פשוט להמעיין בדבריהם ודלא כב"ח ס"ק ל"א והא דבסעיף ל' א"צ להקיף הכתם היינו כיון שיש בדבר לתלות בה עדיף מספיקא ועיין בקונטרס הספיקות ס"ק מ"ה ובחלק ראשון כלל נ"ח ס"ק ח':

30 מפני שאין אנו בקיאין בקצת משמותם. לפי מ"ש בס"ק כ"ח א"כ נראה דעכשיו כיון שאי אפשר בבדיקה יש להקל בספק אם הוא צבע או דם אכן הלבוש כתב דיש להחמיר מספק וצ"ל דהוי כספק חסרון ידיעה ועיין בח"ר כלל פ"ה ס"ק מ"ח ובקונטרס הספיקות ס"ק מ"ג:

31 אם יזדמן שתעביר על מקום שנמצא בו הדם. פירוש שמכוון מקורה נגד אותו מקום:

32 מאכולת מעוכה טמאה. שאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת ובודאי המאכולת לאחר שנתמעכה נפלה על העד:

33 שנהרגה תחת הכר. ודוקא הכא בבדיקה אמרינן הכי משא"כ בכתם אך במשוך תלינן במאכולת כמבואר לעיל:

34 ויש מקום לתלות בו. ומש"ה פסק הט"ז באשה שרגילה להוציא דם מבית הרעי שלה ע"י איזה סיבה ובדקה עצמה אפילו בעד הבדוק לה ובשעת בדיקה נוגעת גם שם דתולה בה שלא בשעת וסתה עכ"ל:

35 ולמחר נמצא עליו דם. היינו על העד אכן מפי' רש"י בפרק כל היד מבואר דאף בנמצא גם על ירכה ג"כ טמאה ולא אמרינן דמירכה נתלכלך ונדבק בהעד וכן אפילו נאבד העד לגמרי כמ"ש התוספות והרשב"א ועיין בב"י והמחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם:

36 וי"א שאף עגול טמא. ופסק הב"ח כי"א ועיין בלבוש:

37 אפילו כגריס ועוד טהורה. הטעם דהוי ס"ס ספק שמא כבר נתלכלך העד ואת"ל שהעד היה נקי כשלקחה האשה מ"מ שמא בירכה נתלכלכה. והש"ך האריך להשיג על דין זה וכתב דרש"י לא קאמר אלא בנמצא על ירכה אבל באמת ממ"ש התוספות בנדה דף י"ד ד"ה ולמחר משמע דאף בנמצא על העד דינא הכי ומ"ש הש"ך דזה אינו ס"ס כלל דהכל אחד הוא ומיד איכא למימר שמא מהמקור הוא עכ"ל וכה"ג לא מקרי ס"ס כלל וכמ"ש בדיני ס"ס בדין י"ג עכ"ל ולפי מ"ש בקונטרס הספיקות ס"ק כ' נראה דחשיב כה"ג שפיר ס"ס כיון דיש שני צדדים להקל ואף לפי מה שהעתיק הש"ך בדיני ספיקות דין י"ג בשם האגור וז"ל מצא הסכין פגום לאחר שחיטה דיש ס"ס שמא בעצם המפרקת נפגם ואת"ל שלא נפגם במפרקת שמא במיעוט בתרא דסימן נפגם לא הוי ספק ספיקא כיון שלא תוכל להתהפך ולומר שמא במיעוט בתרא נפגם ואת"ל שלא נפגם במיעוט בתרא אלא במיעוט קמא א"כ ודאי נבלה ולא תוכל לומר שמא במיעוט בתרא ואת"ל שלא נפגם במיעוט בתרא אימא בעצם נפגם דתרווייהו אין חשש איסור והכל אחד הוא א"ת בעצם נפגם או א"ת במיעוט בתרא נפגם לכן לא תוכל לומר כך כי לא יקרא ס"ס ולכן לא תוכל להפכו עכ"ל מ"מ אין סתירה מדברי האגור אלו דדוקא כה"ג כתב דתרוייהו אין חשש איסור והכל א' הוא משום דאם אמרינן ואת"ל שלא נפגם במיעוט בתרא א"כ על כרחך כונתו לומר דיש חשש איסור שקודם לכן נפגם וא"כ איך תחזור לומר שמא בעצם המפרקת נפגם א"כ אנו חוזרין לחשש וספק הראשון. אבל בלאו הכי הוי ספק ספיקא. אף דיוכל לומר מיד שמא בעור נפגמה מ"מ יש שני צדדים לקולא וכדמשמע מדברי האגור שכתב דהוי ס"ס להיפך אך כיון שאין יכולין להפכו כתב דלא הוי ס"ס ולא כמשמעות הש"ך שם ודוק וא"כ הכא איכא ס"ס ספק מהירך נתלכלך ואת"ל שלא נתלכלך מהירך מ"מ שמא ממקום אחר נתלכלך העד כיון שהעד לא היה בדוק ונ"ל דכאן אין צריכין להתהפך הספק ספיקא כלל דמתחלה אנו דנין אם נתלכלך העד קודם שנטלתה האשה ואחר כך אנו דנין דדלמא אח"כ נתלכלך בירך האשה וק"ל לכן נ"ל פשוט דאין לזוז מפסק הש"ע ושאר גדולי האחרונים:

38 לח אא"כ היה בדוק לה. ואפי' עד בינוני שמבואר לעיל בסעיף ל"ו ג"כ מקרי בדוק לענין כתם אם יש בו כגריס ועוד ואינו בדוק היינו שאינו בדוק כלל רק שלקחתו מן השוק ונמצא בו שהוא בחזקת מלוכלך. ט"ז ודלא כב"ח: בדקה חלוקה. כן הוא לשון הטור והא דנקט בדקה ליכא למימר דמ"ה אצטריך לומר בדקה דאל"כ פשיטא שהיא טהורה אף בלא השאילתו לחברתה. דמ"מ קשה למה לי למתני בדקה אף אם לא בדקה מ"מ כיון שלקחתו מן השוק ושלא היה בחזקת מלוכלך ג"כ הוי כבדוק לענין כתם אם יש בו כגריס ועוד וכמ"ש לעיל ס"ק ל"ז ואף דעת הב"ח כן הוא דודאי לא יחלוק על הטור והרשב"א שכתבו כן להדיא רק שדעתו דאף בחזקתו מלוכלך ממש מ"מ בקנוח ובדיקה טמאה מיותר כגריס ועוד אבל באמת זה אינו וכמ"ש הט"ז בס"ק כ"ט וצ"ל דוקא נקט בדקתו להראות דדוקא כשבדקו פעם שנית כשפשטתו טהורה אבל לא בדקתו פעם ב' אע"פ שבדקתו כשלבשתו פי' כ"ש כשלא בדקתו ממש אבל מ"מ היה בחזקת בדוק דאל"כ שתיהן טהורות וק"ל שתיהן טמאות כל זה נ"ל פשוט שזה תמיהות הפרישה והב"ח על הטור וכוונת הב"ח בישוב דברי הטור כמ"ש ונסתלק בזה דברי הט"ז והש"ך מה שתירצו בזה ומתמיהים על הב"ח ולפי מה שכתבתי הכל נכון אכן דברי הב"ח בסעיף ל"ח צע"ק לפ"ז:

39 וה"ה אם בדקתו. כ"כ הטור וכן פירש"י וכ"כ הרמב"ם והוא רבותא יותר מבבא ראשונה דאע"ג דאשתכח הכתם גבי בעלת החלוק שלבשתו אח"כ אעפ"כ תולה בהן ועיין בש"ך שכתב בזה אם בדקתו כשפשטתו והשאילתו וכו' עכ"ל משמע מדבריו דבעינן שלבשתו ופשטתו קודם בדיקה ואת"כ השאילתו וחזרה ולבשתו ולא ידעתי לאיזה ענין צריכין לבישת ופשיטת פעם הראשון לבבא זו וגם הוא נגד משמעות הטור ורש"י והרמב"ם שלא כתבו מזה כלום ואף דהרמב"ם בפ"ט מהא"ב כתב הלשון וחזרה ולבשה כוונתו שאחר שהשאילה להם חלוקה חזרה ולקחה מהם ולבשתו אבל ודאי דאין לומר שבעינן שכבר לבשתו שזה אין לה סברא וטעם כלל ואפשר לומר דלכך אצטריך למינקט ופשטתו דאל"כ למה לה בדיקה כיון שהשאילתו לנדה או לעובדת כוכבי' אלא שכבר לבשתו ופשטתו ובדקה חלוקה כדי לראות שטהורה היא ואפשר שזה הטעם של הרשב"א שכ' על המתני' דפרק האשה בהא דהשאילה חלוקה לעובדת כוכבי' או לנדה וכו' וז"ל פי' כשלבשתו חלוק הבדוק לה ופשטתו והשאילה להן עכ"ל כוונתו דאי כפי' רש"י וסייעתו קשה למה לה בדיקה כיון שהשאילה להם ולא רצה לפרש בלבשתה שני פעמים לכן מוקי המתני' בקיצור בלבשתה פעם אתת וזו היא בבא ראשונה שכתב המחבר אבל גם זה אינו מוכרת כלל דאפשר לומר דלכך בדקתה כדי ללבשתה בעצמה כאשר הוכיח סופה על תחלתה ואחר כך באתה האשה נדה או העובדת כוכבים להשאילה ולעולם שלא לבשתו קודם וצ"ע:

40 אין מקילין בכתמים. שהם יותר מכגריס:

41 השאילתו לקטנה. והיינו ג"כ באותן שני דרכים שנתבארו בסעיף מ"א שבדקתה תחלה ולבשתה קודם שהשאילתו או אח"כ:

42 קודם שחית' המכה. משמע דלאחר שחיתה המכה לא תלינן בה ואף שצריכה ז' נקיים כדין נדה כמבואר לקמן סי' קצ"ג מ"מ אין תולין בה ולא אמרי' בכה"ג תולין הקלקלה במקולקל ועי' בסמוך ס"ק מ"ג:

43 ואפילו בזמן הזה שאין יושבין על דם טוהר. מ"מ כיון שהוא רק חומרא ולעצמן החמירו אבל מ"מ חברתה תולה בה וכן גבי בתולה אע"ג דבזמן הזה אין נותנין אלא בעילת מצוה בלבד ואז אף אם תתלה בה גם היא תקלקל אפ"ה תולה בה שדמיה מצויין יותר בזמנים אלו כן מבואר בטור וב"י ושאר אחרונים אבל צ"ע דפשיטא דתולין בזמן הזה בבתולה שנבעלה בעילה ראשונה דהא בלא"ה קיי"ל דטמאה כנדה ממש וא"כ פשיטא דתולין הקלקלה במקולקל ובאמת בהגהת פרישה ראיתי שהרגיש בזה וכתב וז"ל ואע"ג דבלא"ה היא טמאה מ"מ יכולה לספור ז' נקיים ועכשיו תסתור מנינה עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהא להדיא כתב הטור והמחבר בסעיף זה דאפילו השאילתו לסופרת ז' נקיים שלא טבלה תולה בה אף שסותרה מנינה תולין בה כיון שהיא עדיין לא טבלה מקרי מקולקלת ותולין בה הקלקלה. לכן נ"ל פשוט דהטעם הוא דאף דמטמאינן לה מ"מ לא מקרי מקולקלת לתלות בה כיון דאינה טמאה מדאורייתא רק מדרבנן והוא טומאת ספק להן אין תולין. ועיין בב"י ס"ס קצ"ג וכמו דאין תולין כתם בכתם בסעיף מ"ג ולכן אצטריך לטעם שדמיה מצויין בה יותר ומטעם זה לאחר שחיתה המכה אין תולין בה אף בזמן הזה אף שעדיין לא טבלה וק"ל:

44 וחזרה ולבשתו. נראה דהאי וחזרה לאו אלבישה קאי דמשמע שני פעמים דא"כ תרתי למה לי בפעם אחת סגי אלא ותחזרה אחלוקה קאי שחזרה ולקחה ממנה החלוק אחר שהשאילתה לחברתה ולבשתו וה"ה לבשתו מתחלה ועמ"ש ס"ק ל"ט והש"ך מדחיק לפרש בזה ולפי מ"ש ניחא:

45 תולה שמימי נדות הוא. וכתב הש"ך בס"ק נ"א דבג' ימים ראשונים של ספירת ז' נקיים אין תולין אף בימי נדתה וכן צ"ל עיקר אף שפסק הרב לקמן סימן קצ"ו סעיף י' דמכתה שבגופה תולה אף בג' ימים ראשונים שאני התם דעדיין המכה בגופה מה שאין כן הכא שכבר עברה ימי נדתה והא דלא הגיה הרב כאן כדלעיל סעיף מ"א משום דכאן לא כתב המחבר כלום מז' נקיים וגם סמך עצמו אלעיל כל זה נ"ל ברור דלא כהש"ך שכתב דדעת הרב דאף בג' ימים ראשונים תולין כמו מכה שבגופה ולענד"נ כמו שכתבתי:

46 חזקתו בדקתו בשעת כבוס. משמע מדברי הטור והרשב"א שהוא כלשון המחבר דאפילו הכתם לפנינו והוא מקדיר מכל מקום כיון שחזקתו בדוק לא תלינן בלפני כבוס דהא דסמכינן אבדיקה דמקדיר או מגליד היינו אם לא בדקתו בשעת כבוס וכן מבואר להדיא מדברי הרשב"א במשמרת הבית דף ק"פ ע"א דרבי ור' אתא לא קאמרי אלא היכי דלא בדקתו ע"ש אכן הש"ך כתב דגם בזה סומכין אבדיקה דמקדיר או מגליד אלא דהכא מיירי בנאבד ונראה דנמשך בזה אחר דעת הרא"ה בב"ה דף קע"ט ע"ב שסובר כן אבל לע"ד דעת הטור כהרשב"א ואחריהם נמשך המחבר כמ"ש:

47 ואם אפשר לעמוד על הבירור. לאפוקי נאבד או נתכבס החלוק אח"כ דאז כל היכא שאין חזקתו בדוק ע"י הכבוס תולין בלפני כיבוס דדוקא אם אינה בקיאה מחמירין מספק משום דהוי ספק חסרון ידיעה ועיין בש"ך דכתב דבזמן הזה לא חזינן דדרך בנות ישראל בכך לבדוק הכתמים בשעת כיבוס וכתב דה"ה אם העובד כוכבים לפנינו ואומרת שבודקתו לא סמכינן על דבריה וכ"כ הב"ח וע"ל מ"ש במ"י כלל ל"ב:

48 ונמצא עליו. וכתב הש"ך וז"ל וא"א לידע הדבר ע"י שאלה כדבסעיף הקודם ובאמת פשט הלשון לא משמע כן דמשמע שהיא לפנינו ושואלת על כתמה מה דינה וגם לא ידעתי מי דוחקו לכל זה הלא אפשר לפרש כפשוטו שהיא לפנינו ואומרת שלא בדקתו בשעת כיבוס ע"כ צריכין בדיקה ע"י מקדיר או מגליד וכדלעיל ולפי מ"ש בס"ק מ"ז על כרחך צריכין כאן לפרש כן וק"ל:

49 ואם הוא מקדיר. ואם נאבד או נתכבס החלוק שתיהן טמאות כיון דאין לתלות באחת יותר מחברתה כדלעיל סעיף מ"ג כ"כ הש"כ והוא נכון דלא כעט"ז:

50 בד"א כשלא פשטו אותו בלילה. האי בד"א קאי אם הוא למעלה מהחגור לשתיהן דשתיהן טהורות ועל זה קאמר בד"א שלא פשטו וכו' משא"כ אם כיסתה ראשה דאז בכל מקום שימצא טמאה משום דחוזר הילך והילך כמבואר לעיל סעיף י"ד וט"ו לכן אם שניהם כיסו ראשן שתיהן טמאות ואם אחת כיסתה ראשה אותה שכיסתה טמאה וכל זה פשוט וכן מבואר להדיא בדברי הרשב"א בת"ה הקצר דף ס"ו ע"א ע"ש אכן ראיתי בעט"ז שכתב ז"ל כיסתה אחת מהן בו את ראשה וכו' אותה שכיסתה טמאה אע"פ שהוא לשתיהן למטה מן החגור תלינן יותר בראיית הלילה מבראיית היום מפני שאם היתה רואה ביום היתה מרגשת לפיכך תלינן באותה שכסתה בו בלילה דאמרינן שהיא ראתה בשינה ולא הרגישה עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דא"כ מטמאינן אותה מכח נדה דאורייתא והא דלא הרגישה משום שראתה בשינה וזה גרם לו שכתב לעיל בסעיף ט"ו דהוי ספק דאורייתא וע"ש ס"ק י"ט בזה בודאי אינו דמבואר בש"ס ובסימן זה כמה פעמים דאף בישנה כתמה דרבנן ותולין להקל והטעם דאף בישנה היתה מרגשת וכדאיתא להדיא בריש פרק דנדה דף ג' ע"א ישנה נמי אגב צער מיתערה והאי דלא ארגשה לכן אין כאן רק טומאת כתם ולמטה מהתגורה לשתיהן שתיהן טמאות:

51 שלש נשים. ודוקא בבאין לשאול בבת אחת אבל בזה אחר זה שתיהן טהורות וע"ל ס"ק כ"ד ודלא כט"ז:

52 על סדין העליון. דעת הראב"ד הובא בטור וב"י דכל שנמצא על הסדין בין אם הוא עליון או תחתון חיישינן שמא נתהפך וכולן טמאות וכן פסקו האחרונים מהרש"ל והב"ח והש"ך והט"ז וכתב הט"ז דמ"מ בנמצא על הכסת שתחת הסדין לא חיישינן שמא נתהפך וכתב הרשב"א בת"ה וז"ל אבל לגופן אין חוששין שמא תתהפכנה מתוך שינה להיות משולבות והעיקר לזה מפני שכתמים דרבנן אבל אשה אחת שאין לה מונע בכ"מ שמצאה דם במטה טמאה שהמטה כולה מקומה ועוד דם זה מהיכן עכ"ל:

53 בדקו שתים. וכ' הב"י ונראה דאתי' במכ"ש אם שתים תולות באחת שנמצאת טמאה כ"ש שתתלה אחת בשתים דמכ"מ אצטריך למימר דין זה דלא תימא איפכא דכיון דשתים ובדקו ומצאו טמאות דע"כ אחת מהן טמאה דאין הכתם ממנה דאל"כ שתי כתמים ה"ל לאשתכוחי וכיון דאין יכולין לתלות בשתיהן נימא דהכתם לא בא מהם כלל רק מהטהורה קמ"ל. ועיין פרישה ובל"ח דף רפ"ט ע"א ע"ש:

54 כיצד אחת זקנה. ודוקא בהנך שהם בחזקת מסולקים הדם לגמרי לפיכך תולין בחברתה משא"כ באשה שיש לה וסת אינה תולה באין לה וסת וכן יש לה וסת ולא הגיע שעת וסתה אין תולין בהגיע שעת וסתה וכך כתבו התוס' בנדה דף ס' ע"ב בד"ה עוברה וכ"כ רש"י בשם הגהת מיימוני ועיין בתוספות ריש פרק קמא דנדה דף ה' ע"א ד"ה הא שאר כו':

55 זקנה. ע"ל סימן קפ"ט סעיף כ"ט:

56 ואחת ילדה. אפילו אם יש לה וסת והכתם מצאה שלא בשעת וסת תלינן בה. פרישה:

57 שתאמר ברי לי שלא נגעתי בו. והא דלא אמרינן בכה"ג מלתא דלא רמיא עליה דאינש אמר ולאו אדעתי' היינו כיון שהוא זמן קרוב כזה לא חיישינן כולי האי כ"כ הט"ז ועי"ל דבכתמים הולכין להקל ועיין בנה"ך שתירץ דלא חשדינן שתעבד לאיסורה ובאמת בא"ח סי' תמ"ז מבואר דאף לענין איסור אמרינן הכי וע"ל כלל וסימן ס"א ס"ק ז' ויו"ד:

58 אין בכתמים משום וסת. אפילו בישנה ואח"כ נמצא כתם ג"כ אין בו משום וסת כיון דלא הרגישה כמו שהוכחתי לעיל ס"ק נ' ועיין בתשובת חוט השני סימן כ"ד דמשמע מדבריו דאף כה"ג יש בה משום וסת ובאמת זה אינו:

59 חוץ מכתמי עד הבדוק לה. אבל בעד שאינו בדוק לה לא הוה כראיה ממש לענין וסת וכתבו האחרונים בשם מהרש"ל ובתשובת מהר"ם ועל אשה מוכה שחין דבר פשוט שכתמיה טהורין אפילו אם בשעת וסתה לא בדקה עצמה ושוב בדקה ומצאה כתמיה על סדניה או על חלוקה טהורה עכ"ל ועיין בתשובת חוט השני סימן נ"ז:

« תורת השלמים על שולחן ערוך יורה דעה קפ״ט תורת השלמים על שולחן ערוך יורה דעה קצ״א »